הלא צבא וגו׳. עתה החל אמריו לומר הלא צבא לאנוש ר״ל הלא קץ וזמן יש לאדם על הארץ וימיו מוגבלים וקצובים כימי שכיר:
כעבד. כמו העבד העמל במלאכה כל היום אשר יתאוה צללי ערב לנוח ממלאכתו וכמו השכיר אשר יקוה עת השלמת פעלו:
כן הנחלתי. כן אני מנחיל לעצמי ירחי שוא ר״ל מצפה אני מתי יעבור החדש אולי יקל חליי בחדש הבא ורוצה אני לנחול מהרה את החדשים אולם היא לשוא כי לא הוקל חליי: ולילות עמל. ר״ל וכ״כ בדבר הלילות עם כי אצפה מתי יעברו לילות העמל אשר הזמינו לי ר״ל בכל לילה מהלילות אצפה מתי תעבור הנה לשוא תוחלתי:
אם שכבתי. כאשר אשכב בלילה אמרתי מתי אקום ותנוד הערב ותלך לה כי אולי יקל חליי ביום וכאשר לא הוקל אצפה בכל שעה מהיום מתי תנוד השעה ותלך לה כי אולי יקל בשעה האחרת אבל אני שבע כל היום ממחשבות נדידה עד הערב וכן חוזר חלילה וכאומר הלא כדרכי כן דרך כל סובלי יסורים וימי האדם הלא קצובים המה וא״כ החושב כן חפץ הוא לקרב עת המיתה כי ייטב לו מחיי צער ויסתור בזה דעת אליפז שאמר שהכל באה בהשגחה והרשעים יאבדו בעוונם וימותו אבל הצדיקים ימורק מעט עוונם ע״י היסורים כי בהיות כן שבאה הכל בהשגחה יחשב עוד יותר לעול כי המיתה טובה היא מחיי צער ורעה א״כ גמול הצדיקים מגמול הרשעים:
לבש. הנה מרוב פצעי הנגעים עלתה הרמה על בשרי והיא כאלו לבושה מהם ומגוש עפר הארץ כמ״ש למעלה והוא יושב בתוך האפר ועפר ואפר אחד הוא: עורי. עור בשרי נתבקע ונמס:
ימי קלו. מהרו ללכת בקלות יותר מן הארג אשר תמהר ללכת בקלות בין חוטי השתי: ויכלו. יהיו כלים מבלי תקוה כי לא אקוה עוד לחזור לקדמותי כי נחליתי מאד עד שא״א לשוב לאיתני:
זכור. חזר פניו כלפי מעלה ואמר ה׳ אם כן הדבר כמ״ש אליפז שבאו היסורים למרק העון להיטיב האחרית עד מתי אהיה מעונה תן דעתך לזכור אשר ימי חיי עפים מהר כמו הרוח ואם תמתין עוד הנה שוב לא תשוב עיני לראות טוב כי אמות טרם בא הטובה:
לא תשורני. העין הרואה אותי עתה לא תראה אותי עוד כי אמות ואקבר וכאשר תשים עיניך בי להיטיב לי לא אהיה עוד בעולם:
כלה ענן. ר״ל לא אקוה שתשוב ותחייני לראות בטוב כי כמו הענן כלה הוא והולך לו ולא ישוב זה הענן בעצמו כן היורד אל הקבר לא יעלה עוד ממנה ומזה ארז״ל שכפר בתחיית המתים:
מקומו. אנשי מקומו לא יכירו אותו עוד כי לא ישוב אליהם וכפל הדבר במ״ש:
גם אני וגו׳. כאומר הואיל ואין היסורים חדלים ממני ולא אקוה עוד לראות טוב לכן לא אחדל גם אני מאמר פי ואדברה בעבור צר רוחי וכאשר אבדתי אבדתי: אשיחה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
הים אני. וכי אני דומה אל הים או אל הלויתן אשר שמת עלי משמר להיות כלוא ביסורים מבלי צאת מהם בעת מן העתים כאשר שמת את החול אל הים להיות לו למשמר לבל יעברנהו וכאשר חבשת את הלויתן בנבכי ים לבל יצא בשום פעם שלא יחריב העולם:
כי אמרתי. אם אמרתי ערשי תנחמני כי משכב השינה תשכח הצער: ישא בשיחי משכבי. משכב הלילה תבער ותלהט בשיחי לכלותה וכפל הדבר במ״ש:
וחתתני. אבל גם התנחומין הזה לא עלתה בידי כי בעת השינה שברת אותי בחלומות רעים והחרדת אותי מן החזיונות הקשות כי רואה אני בחלומי כל מקרי היום על כי תמיד אהרהר בהם כי כן הדרך לראו׳ בחלום הרהורי היום:
ותבחר וגו׳. נפשי תבחר למות ממיתת חנק ותבחר המות יותר מלהיות עם עצמותי:
מאסתי. אמאס חיי כי לא לזמן ארוך אחיה ומהו הטובה אשר אוכל לקבל בזמן קצר לזאת חדל ממני את החיים כי הלא הבל ימי ואין בהם ממש כי מעטים המה:
מה אנוש. עד הנה אמר דבריו לפי דעת אליפז שהכל בא בהשגחה ועתה בא לחוות דעתו וכאומר איך אאמין שהכל בא בהשגחה וכי מה הוא האדם אשר תחשיב אותו לגדול ומכובד עד שתשגיח בו וכי תשים אליו לבך הלא קטן הוא ובזוי מאד:
ותפקדנו. וכי תשגיח בו בכל בקר וכי תבחין מעשיו בכל רגע וכי זו היא כבודך:
כמה. כאומר ולו אף אם תשגיח בי ומצד העונש באו עלי היסורים מה זה תכבד עלי ידך כמה הרבה מן הזמן אשר לא תחדל ממני מלהכות בי ולא תתן לי רפיון אף זמן מועט משך שעור בליעת הרוק:
חטאתי. ועוד אף אם לו חטאתי מה אני עד שאוכל לפגום בך ועוד הלא אתה נוצר האדם ולמה בראתני להיות נכון לשאתה תפגע בי מכת ידך וכאומר הלא בתחילת בריאתי ידעת כי כן אהיה וכאלו בראתני להנקם בי להיות כמטרה לחץ: ואהיה עלי למשא. תקון סופרים הוא והראוי ואהיה עליך למשא ומוסב על למה שמתני כאומר למה בראתני להנקם בי ולהיות עליך למשא לפגום מה בקדושתך הלא טוב היה העדרי ובלא תקון יאמר שאומר הן קצתי בחיי ולא אוכל לסבול את עצמי ואני עלי למשא והוא מענין לשון מליצה:
ומה וגו׳. ועוד הלא כבר קבלתי די הגמול ומעתה למה לא תמחול פשעי להביא עלי הטובה גמול הצדק: כי עתה. ר״ל הלא עתה בזמן קרוב אשכב לעפר כמתי עולם וכאשר תשהה אותי לגמלני גמול הצדק לא אהיה עוד בעולם ויקופח א״כ שכרי (העולה מהמענה ההיא לסתור דעת אליפז שאמר שהכל בא בהשגחה וגמול ישלם כי ישיב אמרים אם כן הוא יהיה עוד עול נוסף כי גמול היסורים אשר ישולם להצדיקים על מעט העון רעה היא מגמול האבדון אשר ישולם לרשעים ויביא ראיה מבעלי המכאוב אשר יצפו יום יום בהעברת הזמן וימי האדם הלא קצובים המה ויתאוו אם כן בהתקרב עת המות ויוסיף אומר שאין כבוד המקום להשגיח בשפלים והוכיח בדברים לומר אף אם ישגיח ואף אם יחטא ואשם מה יפעל בו ולמה ברא אותו ויתרעם עוד לומר הלא די לו בעונש שקבל עד כה ומתי יקבל גמול הצדק וכי יקופח שכרו):
